אמא, אבא וכל השאר

הורות בעת מלחמה

שנה שלישית למלחמה שעדיין נמשכת. הורים, בנים ובנות, אחיות ואחים מגוייסים לשמירה על המולדת, ובתוך כל זה הזוגיות וההורות עוברים טלטלות. מצב החירום מקשה על שמירת שגרה והתקווה לעתיד בטוח מאוימת בצל המתרחש בהווה. הנשארים מאחור נאחזים בפעולות השגרתיות של הקיום: להאכיל, להשכיב לישון, לעטוף, להגן, להמתין לסיום המלחמה - לשרוד. 

אך המלחמה אינה מסתיימת עם השיבה מן החזית. היא ממשיכה להתקיים בזיכרון, בגוף, בשפה וביחסים המשפחתיים. משפיעה על האופן שבו הורים מספרים לילדיהם את העבר ומדמיינים עבורם את העתיד. ההבטחות שניתנו לילדים כי כ"שיגדלו לא ילכו עוד לצבא" (חורף שבעים ושלוש, שמואל הספרי), או לחלופין "כשיגדל יהיה גנרל" (כשתגדל, יעקב גלעד) משתנות בהתאם לתפיסת העולם, לדור ולרגע ההיסטורי שבו הן נאמרות. עם זאת, מאחוריהן עומדת אותה תשוקה הורית בסיסית: להבטיח לילדים עתיד גם כאשר אין אפשרות אמיתית לשלוט בו.

ברגע היציאה לחזית, החייל אינו רק חייל. הוא גם בן או בת והורה. האם שאינה מצליחה להירדם מבקשת רק עוד רגע לחבוק ולעטוף את בנה או בתה בידיה. האב היוצא למלחמה עשוי למצוא לפתע גרב קטנה בתיק, לצד המחסנית ומדי הזית. הוא נושא עמו אל החזית את מכלול התפקידים והזהויות שלו: חייל וגבר, אב ובן. בתוך תיק אחד, בתוך גוף אחד, מתקיימים יחד המלחמה והבית.

התערוכה מבקשת לבחון את האופן שבו מציאות של איום מתמשך מעצבת את חוויית ההורות, ואת האופן שבו חוויית המלחמה עוברת בין הפרטי לקולקטיבי ובין הדורות ומציעה דיאלוג בין זיכרון היסטורי להווה. 

בתוך כך, היא בוחנת הן את הרציפות והן את השינויים בחוויה האנושית והמשפחתית לאורך דורות של מלחמות.

רצף העבודות נשען על שני צירי מבט משלימים. הראשון - הוא מבט פנימי, אישי, ביוגרפי וחווייתי.  

השני - הוא מבט חיצוני, מתבונן, חוקר ומפרש הממקם את הסיפור המקומי בתוך הקשרים היסטוריים וחברתיים רחבים יותר. המפגש בין שני המבטים מאפשר לבחון את היחסים שבין הסיפור האישי לבין הנרטיב הלאומי, ואת האופן שבו אירועים קולקטיביים נטמעים בתוך חיי המשפחה ומקבלים בהם משמעות חדשה. 

כך גם הזיקה העמוקה לנרטיב המכונן של גוש עציון.

התערוכה הקבוצתית מפגישה בין אמנים צעירים ומבוגרים ומציגה מנעד של מופעי הורות. בתוך כך מתרחב הדיון אל מושגים של בית, שייכות, זיכרון וזהות. הבית והמשפחה מופיעים הן כמקום פיזי והן כמושג טעון, מקום שאליו מבקשים לשוב, מקום שממנו יוצאים, ומקום שעליו מבקשים להגן עליו גם כאשר הוא רחוק.

התערוכה מבקשת להעניק ביטוי אמנותי לחוויה מקומית בעלת משמעות אוניברסלית, ולהציע התבוננות מחודשת בהורות כמעשה של הגנה, זיכרון, געגוע, בחירה ותקווה.

מפיקה: רויטל שטרן

* מתוך השיר "אמא, אבא וכל השאר" (מילים: סמל ראובן פוליטי ז''ל, לחן: עידן רייכל)