דום, נוח - מסע בנעליים צבאיות

בתערוכה 'דום, נוח' נאספו עבודות אמנות שבמרכזן נמצאות הנעליים הצבאיות. הצטברות העבודות הללו בתערוכה אחת, הופכת את הנעל הצבאית מחפץ פונקציונלי ואחיד לדיוקן אותנטי של החברה הישראלית בעת מלחמה.

בדומה לבגדי המדים, נעליים צבאיות אינן ננעלות מבחירה. וכך, בעוד בסביבה האזרחית הלבוש הוא ביטוי לטעם אישי, ההוויה הצבאית מפקיעה את הבחירה מידי הפרט ומחילה עליו אחידות. יחד עם זאת, אולי יותר מפרטי לבוש צבאיים אחרים, הנעליים משויכות באופן אישי לחייל ואף כוללות בתוכן דסקית עם שמו ומספרו האישי. הדימוי שלהן, ללא חייל הנועל אותן, מעצים את היעדרותו הזמנית או הקבועה של החייל.

בצה"ל, בשונה מצבאות רבים בעולם, משרתים אזרחים מכל שכבות האוכלוסייה ובכמעט בכל בית נוכח חייל, בהווה או בעבר. כתוצאה מכך, המבט על דמות החייל הוא מבט אינטימי של קירבה ראשונה, ולא מבט חיצוני על מי שמשרת במרחקים. נקודות המבט של אמני התערוכה על הנעליים הצבאיות מגוונות: חלק מהעבודות נוצרו מעיני החיילים עצמם, בסדיר או במילואים, המתבוננים בנעליהם ובנעלי חבריהם; אחרות נוצרו על ידי בני משפחה: בת זוג, אחות, והורים. המבטים השונים על הנעליים מדברים על גוף החייל, על הכאב, על הגעגוע ועל התפילה לשלומו. בחלק מהעבודות דימוי הנעליים עצמו אינו נוכח פיזית, אך עקבותיו – כמו עקבות באדמה – נוכחים בעוצמה.

החייל נעול הנעליים פועל במרחב: הוא עומד, צועד, שוכב, חולץ אותן ומניחן לצידו. לכל פעולה כזו משמעות מצטברת המספרת סיפור אנושי על אדם שהוכנס לתוך סיטואציה צבאית, ונעליו, האישיות מאוד, הן העדות להיותו חלק מהסיפור הגדול.

הצגת התערוכה במסגרת הביאנלה של ירושלים טוענת אותה גם במשמעות דתית־היסטורית. החפץ היום יומי הופך למושא התבוננות שמעלה אותו במדרגה. ציווי א־לוהים למשה "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ" (שמות ג, ה) מהדהד בחלל, אך בהקשר הצבאי, דווקא נעילת הנעליים היא המסמנת יציאה לשליחות גורלית, עזיבת החיים המוכרים ומוכנות להקרבה.