ממעמקי הייאוש אל פסגות התקווה

15.11- 14.1

תקווה וייאוש הם תנועות עומק קיומיות, כוחות חיים הפועלים בעולם ובאדם גם יחד, ולא רק רגשות פרטיים. הם מתקיימים כתנודה מתמדת בין התכנסות להתפשטות, בין שבר להתהוות, בין קריסה לאפשרות של התחלה מחודשת. התערוכה מבקשת להתבונן במתח זה דרך היסודות אדמה, רוח ואוויר, כארכיטיפים קיומיים שדרכם ניתן להבין את האופן שבו אדם פוגש את חייו, מספר את סיפורו, ובוחר פעם אחר פעם לנוע ממעמקי הייאוש אל פסגות התקווה. היסודות הללו מציעים אפשרות לטוות בכל יום מחדש חוטים דקים של תקווה, גם – ואולי במיוחד – כאשר הקרקע רועדת, הרוח סוערת, האש מאיימת לכלות, או האוויר נעשה דחוס וכבד.

יסוד האדמה מייצג את הבסיס הקיומי: קרקע, שורש, יציבות ושייכות. זה היסוד שבו מתגלָה התקווה דווקא מתוך השבר – מבעד לסדקים. אסיה לוקין מביאה אל האדמה את כאב החיים שאינו מרפה, חוויה של ניכור, חולי ובדידות המולידות קריאה לקשר ולנראות. יונתן גולד עוסק בשורשיות ובמקומיות, דרך רגעים של קרבה וחשיפה אינטימית, ומשרטט חווית 'יחד' קולקטיבית. יהודה אדמוני מתבונן בנוף המקומי ובאדמת המולדת כמרחב של 'כאן ועכשיו', כאשר האדמה בעבודתו היא גם פיזית וגם תודעתית. לצד החיפוש אחר שייכות וקשר, מתן בן טולילה מביא את כאבה של הארץ הזו, את מחיר החיים והמוות במרחב שבו אנו מתקיימים ובוחרים לחיות.

יסוד הרוח הוא תנועת חיים, השראה, חזון ודמיון. הרוח היא הנושאת את האדם ממעמקים אל האופק. ליאור גריידי עוסק בזיכרון, בזהות, בחוויה ובריח – יסוד חמקמק הנישא באוויר, המסומל בעבודתו דרך זרי ההבדלה המפיחים תקווה לרגע של מעבר והבטחה. אסנת אוליבה יוצרת דימויי דמיון של פריחה וחזון, נראוּת קסומה של עולם שבו יופי ושמחה הם פעולות של תקווה. אביגיל פריד מביאה בתנועת המים והשחייה במעמקי הים את היכולת לקחת אוויר ולנשום, להחזיק את הגוף בתנועה גם במרחבים חסרי קרקע.

יסוד האוויר מייצג בהירות, הבנה ופרספקטיבה, היכולת להחזיק מורכבות ולקבל את התקווה כמצב תודעתי פעיל. יונתן הירשפלד מביא את חוויית ההתרוממות אל היכולת להחזיק אהבה מתוך היומיומי והבנאלי לכאורה של יחסים זוגיים. גיא לוי עובד בשפה ציורית ייחודית של כחולים עם רמזים מסתוריים, ומציע תקווה כיכולת לשאת מורכבות בין זהויות, מרחבים וזיכרון. לבסוף, אדם כהן בוחן את היכולת לקבל את מורכבות החיים ברווח שבין תקווה לייאוש.

התערוכה כולה נעה בין עומק לגובה, בין שקיעה לריחוף. היא מציעה לראות בתקווה לא יעד אלא תהליך, בחירה יומיומית הנרקמת מחומרי החיים עצמם – ממעמקי הייאוש אל פסגות התקווה.