ממַעֲמַקֵּי האדמה

עבודות אדמה, באמנות המודרנית בעולם בכלל ובארץ ובעת הנוכחית בפרט, נוגעות בנושאים של זמן, חלוף, זיכרון והנצחה, בשל הקשר הישיר שלהן לקרקע כמקום של חיים ומוות.

עבור אמנים רבים, האדמה הפכה למרחב של זיכרון, נחמה, שיקום וצמיחה. החומר הפשוט, הראשוני, עפר הארץ, מתעלה לחיבור בין הממשי למטפיזי. גם יצירתה של בִּתיה רוזנק, אמנית הפועלת מתוך עולמות של אינטואיציה, הרהור וחיבור לטבע, מתעצבת מתוך מקום זה בדיוק.

יצירתה של רוזנק מבוססת על מחקר של חומרים בלתי שגרתיים, כמו פיח, שעווה, שמן, אקונומיקה ועובש. היא למדה להפיק חרסית מהאדמה ולהשתמש בסוגים שונים של אדמה בשילוב עם דבקים ושעווה. תוך שימור המתח שבין שליטה לשחרור, בין חומר לצורה, בין עומק לשטח ובין החשוף לנסתר, מאפשרת רוזנק להתפוררות, לסדקים, ולנזילות האקראיות ליצור אבסטרקט. התוצאות שמתקבלות מזכירות הדמיות מיקרוסקופיות של חתכים מתוך בטן האדמה – רבדים גולמיים, מפתים, טעונים עושר רגשי של עולמות עלומים.

רוזנק מחוברת אל המקורות היהודיים ושופעת תובנות, הגיגים והקשרים בנושאים שבהם הם עוסקים, אשר מקרינים על אירועים משמעותיים בחייה הפרטיים והציבוריים. כאמנית המבקשת לשמור על אותנטיות ביצירתה, היא לא מהססת לחפור ולהגיע פנימה אל שורש עצמה, לתוך רחם האדמה, במסע רגרסיבי מטפורי. זהו מסע של בריחה זמנית מהצפת מבול ההתרחשויות שהולך ומתגבר מן החוץ, אל רגעי חסד של 'ימי אלוה ישמרני'; של מקום וזמן המאפשרים ריפוי מתוך מגע עם החומר ועם העצמי, תוך חיפוש אחר ראשית חדשה. מעין תפילה חרישית מעומק האדמה והענווה, בהדהוד המילים 'ממעמקים קראתיך ה'', קריאה שקטה, כואבת אך מלאת תקווה, לחמלה, ללידה ולהתחדשות.

"הדעת, האמנות וכו' אינם נותנים חיים נפשיים או מזון נפשי, כשם שאינם נותנים חיים גופניים או מזון גופני. הם יכולים רק להורות דרך, כיצד לבקש ולמצוא חיים ומזון נפשיים, לכל היותר הם יכולים לתת להם מיני תרגימה. את עצם היצירה שבחיים נותן רק הטבע״ (א"ד גורדון, האדם והטבע, טו. החיים כיצירה).