תן לזה ליפול

ג׳ניפר אבסירה מגדירה את עצמה כיוצרת דימויים ולא כצלמת. בבחירתה שלא לצאת מהמציאות הרוויה בתצלומים של ימינו, היא מערערת ללא הרף על יומרת הצילום לייצג אמת. המתח שבין התשישות מהצפת הדימויים לבין הדחף העיקש להמשיך ליצור אותם, הוא המצב שמתוכו צומחת עבודתה.

נושא הביאנלה, 'ממעמקים', מהדהד עמוקות את שיטת עבודתה של אבסירה וממסגר את הפרויקט שלה 'תן לזה ליפול'. הפרויקט קורא לצלול אל מתחת לפני השטח, לחפור אל תוך הנסתר, הסדוק או הבלתי פתור. מאז השבעה באוקטובר, מסע זה קיבל דחיפות קריטית. מה שפעם שכן מתחת לפני השטח, מבחינה רגשית, תרבותית וסמלית – צף ועלה בעוצמה מעליה, וחשף שכבות של אובדן, חוסר יציבות ושבר, לצד מחוות של סולידריות ורגעים של תקווה שברירית. 'תן לזה ליפול' מאפשר חשיפה זו מבלי לחפש תיקון או פתרון מיידיים, הוא מציע הפוגה ונכונות לשהות בתוך הקריסה במקום לייצב אותה מהר מדי.

אבסירה יוצרת דימויים באמצעות צילום חומר מודפס, ספרים, מסכים, חללים אדריכליים וחפצים יום־יומיים. הדימויים שלה חושפים במתכוון את דרך יצירתם. היא מרכיבה קומפוזיציות נטולי היררכיה של אלמנטים בעלי משמעות אישית, ויוצרת מצבים זמניים המתעדים מצבים נפשיים חולפים. אלה לא נתפסים כפריטים גמורים אלא כעקבות – תיעוד של מפגשים רגעיים בין מחשבה, חומר ותפיסה. עבורה, הדימוי אינו מסקנה אלא זירת מתח.

לצד הצעידות היומיות שלה, אבסירה מעגנת את עצמה בספרייה שלה, שאותה אצרה במשך יותר מעשור. זהו מבנה חי שצומח, משתנה ואוגר זיכרון; מסגרת שדרכה דימויים עוברים, מתנגשים ומשתנים. בתוך ההקשר של 'ממעמקים', הופכת הספרייה לחלל של עומק שבו חזרתיות ומשקעים תרבותיים מאפשרים למשמעויות רדומות לצוף ולעלות.

הזיכרון התרבותי ניצב בלב עבודתה של אבסירה, שכן היא עושה שימוש נרחב ברפרודוקציות מתולדות האומנות המערבית, מאנציקלופדיות, מספרי אמנות ומכתבי עת, שאליהם היא מתייחסת כחומר פעיל ולא כאזכור סטטי. דרך התערבות וצילום מחדש, היא יוצרת מפגשים בין דימויים היסטוריים לבין ההווה האישי שלה. מפגשים אלה מתנגדים לנרטיבים ליניאריים; הם כוללים התחלה, אמצע וסוף אך ללא סדר קבוע מראש.

בהשפעת ההיגיון של הבאוהאוס והדגש על פשטות, אבסירה משתמשת בטלפון שלה ככלי עבודה עיקרי. בעבודתה המתקיימת ללא סטודיו, היא שואבת ישירות מחיי היום־יום ומהמרחב החזותי האינסופי של הרשת, מה שמאפשר ספונטניות וסיכוי ליד המקרה להוביל את התהליך. דימויים נעים בין חוויית החיים לבין הרשת ויוצרים ארכיון תרבותי לא־ליניארי. פעולת יצירת הדימוי הופכת לחלק בלתי נפרד מפעולת החיים עצמם.

ב'תן לזה ליפול', הדימוי מגיח מן העומק, ומעיד על מה שקורס, נשמט או מסרב להתייצב. הוא מתעקש לשהות בלא ודאי ובמשמעות הבלתי פתורה. במצב תלוי ועומד זה, ההיעלמות עצמה הופכת לצורה של התמדה – דרך שבאמצעותה הדימוי יכול להמשיך ולהדהד.