מַלְאֶגְרִיָּה

מַלְאֶגְרִיָּה – ביטוי ספרדי לשמחה מקולקלת - שוכנת במרחב הניגודי שבו אור וצל, צער ושמחה, דרים בכפיפה אחת, זה לצד זה. היא מתקיימת בזמן המאופיין כשבר, אי־ודאות ואבל בלתי פתור, אך מסרבת להיכנע לייאוש.

היצירה נעה בתוך המתח שבין מה שכואב למה שמחזיק אותנו, ושואלת כיצד אנו ממשיכים לחיות, להרגיש ולהתכנס, בעודנו נושאים עמנו עבר שנותר פתוח.

חלוקי נחל פולטים עקבות סדוקים של הקול האנושי – לחישות, נשימות, הדים של סיפורים המסרבים להימחק. קולות אלה אינם מספרים אמת אחת; הם צפים כרסיסים, כהפרעות וכהדהודים, ומשקפים את האופן שבו טראומה שוכנת בזיכרון ובגוף. הקול הוא נוכחות וקרע בו זמנית; דבר־מה המתעקש להישמע גם כאשר השפה כושלת.

סביב חלוקי הנחל תלויים בדים שנתפרו מסדינים, מפות שולחן ווילונות – בדים המעידים על חיים ותלויים כצלקות זוהרות. חומרים ביתיים אלה, הנושאים את סימני השימוש בהם, הטיפול והזמן החולף, מעבירים את האינטימיות של הבית אל מרחב שהוא בה בעת פרטי וקהילתי. הרקמה הופכת למעשה של קשב ושל התנגדות: מחווה גופנית איטית המתעדת אובדן, ובו בזמן מתעקשת על רציפות. מה שבדרך כלל נשמר קרוב לגוף, נחשף ומשותף כעת לזיכרונות ביתיים, למחוות של טיפול, לטקסי ריפוי שקטים.

לאורך התערוכה, היופי אינו דקורטיבי; הוא טעון. דגמים פרחוניים, סיבים רכים ותפרים עדינים מתקיימים לצד סמלים של היעלמות, אלימות ומוות. היצירה אינה מבקשת ליישב את המתח הזה. היא מחזיקה בו ומאפשרת לצער ולרוך לשכון יחד באותו משטח, באותה נשימה. הסימולטניות הרגשית הזו היא 'מַלְאֶגְרִיָּה': מצב שבו אבל וחיוניות שזורים זה בזה ואינם ניתנים להפרדה.

במרכז החלל אור לבן, ירח תלוי המאיר את האיזון השברירי שבין מה שנשבר למה שמחזיק מעמד. הוא הופך לנקודת התכנסות, לאופק משותף. המבקרים מוזמנים לשבת, להאזין, לשהות יחד. במרחב זה, האינטימי והקולקטיבי אינם מנוגדים אלא שזורים זה בזה. הזיכרון אינו מקובע בעבר; הוא מופעל בהווה באמצעות קרבה, קשב ונוכחות.

'מַלְאֶגְרִיָּה' אינה מציעה סגירת מעגל. היא מציעה מקום להישאר בו יחד, מקום שבו ההקשבה הופכת למעשה של דאגה וטיפול, ושהשבריריות והחוסן דרים בו יחד, בהרמוניה.