אור חוזר: חזון פעיל

התערוכה 'אור חוזר' מפגישה יצירות עכשוויות עם 'חלונות ארדון' – יצירת הוִיטְרָאִי המונומנטלית שיצר מרדכי ארדון באולם הכניסה של הספרייה הלאומית הישנה בירושלים. אין זו תגובה רטרוספקטיבית לעבודתו של ארדון, אלא התכתבות חיה עמה – התבוננות אל תוך המבט עצמו, אל אישוני המאמץ לשאת חזון.

חלונות ארדון מוקדשים לחזון אחרית הימים: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים [...] לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו ב, ד). זהו חזון של קץ, אך גם של התעוררות – מרחב שבו חלום לאומי נטען לכדי תביעה אוניברסלית, ככוח קדום בעל תנע מתמשך הדוחק אל קץ הימים.

העבודות העכשוויות 'מתארחות' אצל ארדון, לא כמחווה ניטרלית; חלונות ארדון הם כוח פעיל המכתיב תנאי סף. הסקלה, השפה הסמלית והעומס החזוני יוצרים שדה רווי, המחייב כל עבודה למקם את עצמה ביחס אליו – להמשיך, לסדוק, לעכב או לדחות.

ההתכתבות מתקיימת גם ברמת החומר והשפה החזותית. חלונות ארדון הם וִיטְרָאִי – ציור באור – ולא ויטראז' דקורטיבי. הם פועלים דרך צבע, שקיפויות ומעברים משתנים של אור, במתח מתמיד שבין חומר לנוכחות, בין דימוי להופעה. היצירות בתערוכה מאמצות תנאים אלה כתנאי עבודה: אור כמצע, חלון כגבול חדיר, וצבע ככוח מארגן של משמעות.

התערוכה מאירה את הכוחות המיתיים הפועמים בחלונות: חזון נבואי, שפת אור היולית וסמליות עודפת. ברקע השמימי של ירושלים שוזר ארדון אילן ספִירות, תרשימים קבליים ופיסות מגילה – הדהוד למגילות הגנוזות שבמוזיאון ישראל, ובהן מגילת ישעיהו השלמה, אך גם לאוספיו של גרשום שלום, שנאצרו בחדר הסמוך. במרכז העבודה מופיע הפסוק מחזון ישעיהו, החתום בשם המפורש. השפה הסמלית פועלת כאן במלוא עוצמתה ככוח מניע, גם כאשר היא כלואה במסגרת מוסדית המבקשת לקרוא אותה כמטען תרבותי ארכאי.

על הקיר מופיע חזונו של יוסף חזנוביץ משנת 1899, המגדיר את הספרייה כמרחב של קודש המתממש באמצעות הפרויקט התרבותי־מוסדי: "בירושלים עיר קדשנו יבנה בית גדול, רם ונשא […] ואל הבית הזה ינהרו רבנינו, חכמינו וכל משכילי עמנו". אך דווקא כאן מופעל מנגנון נטרול: הביוגרפיה של ארדון החקוקה לצד היצירה, מנסחת נרטיב של ניתוק: אב דתי וקפדן, בן הבורח מן הבית, ש"עזב את הדת ולא חזר אליה מעולם". הביוגרפיה מתפקדת כמנגנון של הכחשת־אב והפניית עורף אל הארכיאה היהודית. מהלך זה כרוך גם בהדרה המתמשכת של ארדון מן השיח המרכזי של האמנות המקומית.

כנגד נטרול זה פועלת מחשבתו של גרשום שלום כציר קריאה חי: "האנשים פה אינם יודעים את משמעות מעשיהם. סבורים הם שהפכו את העברית לשפה חילונית. שחילצו מתוכה את העוקץ האפוקליפטי. אבל זאת איננה האמת [...] אלוהים לא ייוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו". בתערוכה, חזרה זו אינה רעיון מופשט אלא מפגש חזותי ממשי – רגע שבו מה שנדמה כעבר ארכאי שב אל ההווה ככוח בלתי ניתן לביות.

העבודות העכשוויות פועלות בתוך מתח זה, שנוצר כבר בתנאי האירוח עצמם. חלקן ממשיכות את החזון; אחרות מסדקות אותו, מאטות את הקץ או מבקשות לדחות את האב. אך גם דחייה זו אינה סוגרת את המעגל: הארכאי שב מן הארכיון כרוח רפאים, והאירוח מתהפך לרדיפה.

'אור חוזר' אינה מבקשת ליישב את המתח הזה, אלא לשהות בו – בין מארח לאורח, בין אור מסנוור לאור חוזר המציץ מבין החרכּים. אל מול מציאות אלימה, התערוכה מבקשת לשאול מהי דרך הרוח: האם פניהָ לחזונות אוטופיים אונברסליסטיים שנדמים כמתקיימים רק ביקום מקביל, או שמא היא פונה אל ריאליזם קשוח. בתוך שאלה זו, החזון הארדוני אינו נפתר – הוא שב ככוח חזותי מתעקש: אור שאי אפשר למסגר, לרסן, או להותיר מאחור.