בני אברהם: אמנות לא פיגורטיבית בעולם היהודי והאסלאמי

תערוכה זו מגיבה לנושא הביאנלה, 'ממעמקים', מנקודות מבט מרובות, ומציגה אמנים ואמניות שעסקו בנושא זה באופן ספציפי באמצעות הפשטה לא פיגורטיבית. האמנות המוצגת כאן נולדה מחוויות טראומטיות אישיות או קולקטיביות, שבהן כאב עמוק, טראומה או מאבק הפכו למקור לשינוי יצירתי. מוצגת גם אמנות ששואבת השראה מחיפוש אחר התעלות רוחנית – מעבר מהחול, היומיומי, אל הקודש: שאיפה להתעלות. עבודותיהם של אמנים עכשוויים מלווות בנרטיבים המחברים מסעות אישיים להתפתחות רחבה יותר של הפשטה לא פיגורטיבית במהלך המאה האחרונה.

מכיוון שגם העולם היהודי והעולם המוסלמי נוטים לעבר הפשטה ויזואלית, לנוכח תפיסת הקודש כמרחב חסר גוף וצורה, ולנוכח המתח הגובר ביחסי יהודים ומוסלמים בעיקר מאז השבעה באוקטובר 2023 - מתמקדת התערוכה ביצירותיהם של אמנים יהודים ומוסלמים. העבודות הנבחרות, הבולטות ביופיין ובמסתורין שלהן, מציעות חלונות אל מעמקי הרגש, הרוחניות והחיפוש הרוחני האנושי.

בפתח התערוכה עותקים של יצירות מפתח מוקדמות שמייצגות את השביל המתפתח של הפשטה פיגורטיבית, שראשיתו בתחילת המאה העשרים, בבית המדרש למלאכות האומנות ע"ש בצלאל, ששאף לממש את החזון של 'אומנות יהודית לאומית'. המשכו בשנות החמישים של המאה העשרים, שבהן אמני האקספרסיוניזם המופשט שאלו כיצד האמנות שלהם תואמת את ההגדרה של 'אומנות יהודית' וגם של אמנות מערבית באופן כללי, וכיצד עליהם, כאמנים יהודים, להגיב לשואה. המענה שלהם הופיע בחלקו, בדיונים אינטנסיביים באשר לכיוון הרוחני המתבטא בקבלה הלוריאנית שמרכזה בצפת של המאה השש עשרה. עבודתם הפכה לחלק של תהליך ייעודי ומכוּון של 'תיקון' עולם שנשבר עמוקות בשתי מלחמות עולם והמציאות הנפיצה של אושוויץ והירושימה.

אמנים מוסלמים מאיראן ומטורקיה התמודדו עם סוגיות מקבילות הקשורות למאבק על הישארות בתוך המסורות הוויזואליות של האִסלאם תוך אימוץ המודרנה, מאבק שבא לידי ביטוי בתנועות אמנות כגון אסכולת הסקאח׳אנה (זרם נאו־מסורתי באמנות האיראנית המודרנית של שנות השישים) לקבוצת הממד האחד (אל־בֻּעד אל־ואחִד) העיראקית.

המורכבויות בארגון תערוכה כזאת בהקשר הנוכחי היו מורגשות כבר בשלב ההקמה. בזמן שבו, יותר מאי־פעם, חיוני שבני שתי המסורות הדתיות הללו יתחברו יחד להתנגד למציאות העולמית של עוינות - האתגר למשוך אמנים רבים, במיוחד מוסלמים, היה כרוך ברגישות ניכרת ובלא מעט אירוניה. צורת התערוכה משקפת אפוא את תוכנה: התמודדות אישית וקהילתית, טראומה, טרנספורמציה והתעלות רוחנית משתקפות כולן בתהליך בחירת היצירות המחברות אמנות לרוחניות הנטועה בתוך החוויה האנושית.