וַיְיַשְׁרֵם לְמַטָּה

התערוכה מזמינה את הצופה להתבונן בתשתית הסמויה מן העין של ירושלים, מערכת חילוף החומרים הפועמת מתחת לשכבות הגיר והדולומיט. בספר דברי הימים מתוארת פעולה הנדסית־כוחנית של המלך חזקיהו, אשר "סָתַם אֶת־מוֹצָא מֵימֵי גִיחוֹן הָעֶלְיוֹן וַיְיַשְׁרֵם לְמַטָּה" (דברי הימים ב' לב, ל). בפעולה זו של הכנעת הטופוגרפיה, ביקש המלך לכפות מסלול אופקי מלאכותי על זרימה טבעית, לחצוב בסלע במערכת סגורה ומבוקרת במקום לאפשר למים חופש תנועה. פעולה זו היא למעשה נקודת המוצא של התערוכה.

הצנרת והחציבה נתפסות בתערוכה לא רק כאלמנטים פונקציונליים, אלא כרשת עצבית המקיימת דיאלוג מתמיד בין המכיל למונע, בין הפסיבי לאקטיבי. בחינת המתח שבין הנִקבה – החלל החבוי, המקבל, המנהרה המאפשרת – לבין המשאבה, המכונה, שביכולתה להתגבר על כוח הכבידה ולהעלות מעל פני השטח את מה שחבוי במעמקים. התערוכה ממפה את המסע מן המעמקים החשוכים אל האור, מהדהדת את קריאת "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'" – קריאה ליציאה מבור אפל אל האור.

ינאי קלנר מפרק בשלוש עבודות את המערך התשתיתי של צנרת המים העירונית ליחידות של פעולה וכמיהה. במרכז החלל ניצבת משאבת מים פרימיטיבית, אשר נעה בתנועה מעגלית של חיפוש וכמיהה אחר המקור. לצידה, רישום דיגיטלי המבוסס על מפות עירוניות של בורות המים בירושלים – ייצוג ויזואלי למערך הנסתר וחשיפת המורכבות המתחוללת תחת שכבות הריצוף העירוני. עבודת הרישום מציגה פרגמנטים של יחסים מורכבים בין בני אדם לבין העיר שבה הם חיים ומקורות המים שלה. העבודה השלישית היא צינורות קרמיים התלויים על הקירות כיחידות נפרדות, מנותקות, ובכך היא מדגישה את השבריריות הגלומה במערכות הולכה אנושיות, כאיברים שנותקו מגוף חי.

הדר עמית עושה שימוש בחומר אורגני מתכלה – עשרות גזעי עץ עשויים חֵמר שלא עבר שריפה, מוצבים בתוך נוזל חומצי (מיץ הדרים סחוט). ובכך יוצרים תהליך של יניקה המוביל לריקבון ולהתפרקות. מחזור החיים של החומר נחשף כפגיע, והוא תוסס ומשתנה לנגד עיני הצופה. העבודה משרטטת קו בין הצנרת המלאכותית לבין רשת השורשים של העץ החותרת בעומק האדמה בחיפוש אחר הזנה, ומקיימת במקביל פעולה של בנייה והרס הכרוכות זו בזו.

עבודת הווידיאו־אנימציה של אורית רף משהה את הזמן. פעמון מתכת ענק מתנדנד במעמקי ים קודרים, כעדות דמיוניות לכנסייה ששקעה. בניגוד לחוקי הפיזיקה הוא נע ומצלצל, בתנועה איטית ובסאונד תת־מימי המייצרים מרחב של אמונה ותהודה.

אורה בריל חוקרת את הגיאולוגיה של הנפש והחומר. בציור שמן רחב ממדים, שכבות הצבע הסמיכות מייצרות טופוגרפיה ועומק פיזי המדמה כניסה אל בטן האדמה. הציורים מציבים את המתבונן בתוך חללים חצובים, סגורים, שבהם הזרימה מוגבלת על ידי קירות הסלע. זוהי התבוננות בתחושת הכליאה וההכלה, במקום שבו הקו המצויר הופך לתעלה ולגבול.

התערוכה מציעה התבוננות בתהליכי התמרה. היא אינה מסתפקת במיפוי ארכיאולוגי או הנדסי, אלא מציגה את תשתיות המים כזירה של שינוי, שבה החומר – מים, צבע או זיכרון – עובר עיבוד מתמיד. 'וַיְיַשְׁרֵם לְמַטָּה' מזמינה אותנו להתבונן במקום הנסתר שהופך גלוי ולזרימה שמקבלת משמעות.