תְּחַבְּקֵנִי

ומה אם נבנה לנו תיבה ונתפוס מחסה באמנות, ספונים באוהליה... כדרך לסרב להיבלע לתוך התאבנות.

נשתחל אל תוך צינוק ה׳צמצום׳. באותו מרחב המחולל יצירה עלינו להרבות באור במקום שבו החושך

מאיים לכבות אותנו.

התערוכה שלפנינו שואבת את השראתה מן המפגשים מציפי-האור והמטלטלים של החטופים השבים

לחיק משפחותיהם. מה היינו ללא משב רוחה של הנחמה? רכונים אל עבר חידת התשוקה, אנו נאחזים

בכל כוחנו. לבל נשקע אל תוך קיפאון-הרגע בעונה קדחתנית זו, הרצופה תדהמות בלתי פוסקות.

להתנגד לקהות החושים שנולדה מתוך השבר שידעה ישראל. לא להשתהות על האתמול, אלא לשאת

עיניים אל המחר, הנפער כחלון מואר מעבר לכוויה.

ייעודו של אמן טמון בחשיפת מרחב של הגשמה. בעזרת מנגינתו הפנימית והסובייקטיביות של נפשו,

הוא שואף להיות ׳צוהר׳, קרן אור, קרחת יער עבור עצמו ועבור סביבתו הקופאת לנוכח האימה. כמוהו

כנח בצאתו מן התיבה, הוא מגלה עולם חדש.

חטופי עזה חוו את המדבר, את אותו חלל רגשי פעור, התרסקות דמוית דממה של היעדר-אהבה

הנושקת למוות. הייתה זו תהום דוויה אותה צלחו בהיעדרו האכזר של בן זוג ומשפחה. התנסות בחוסר-

שלמות מחוללת באדם מטמורפוזה. לחלום על חיבוק, אותו חיבוק המבשר כמיהה רומנטית למיזוג.

שאלת ה׳שניים׳ עודנה חיה ופועמת, נטועה עמוק במבנה הלא-מודע.

שפינוזה, בספרו ׳אתיקה׳, מפתח מושג רגשי מרכזי של שמחה ('Laetitia'), המובנת כהעפלה אל עבר

שלמות גדולה יותר, המעצימה את כוח הפעולה של היחיד: לדבריו, האהבה מעוררת בריות מתרדמתן.

מכאן נובעת האמת של הקשר האוהב. לאהוב פירושו להרגיש את עצם הקיום. רינה, שאינה מותירה כל

מקום לתוגה נוסטלגית!

הציור חושף בפנינו, מעבר לנגלה לעין, את ׳האובייקט a קטן׳ (objet petit a) – אותה שארית, כפי

שמלמדנו לאקאן. עבור האמן הרדוף, המטלטל במערבולות עזות, הציור הוא מזור; הוא מפרק את

חרדותיו ובורא את האופק מחדש. רגשות אלו מולידים התרחבות. האמנות מפגישה אותנו עם עצמנו

ופותחת אותנו אל תהיות אודות הנשגב. יש לכונן מחדש מבנים נפשיים. למצוא נקודות משען חדשות.

להדוף את הקיפאון המימטי, על רכבת ההרים הרגשית המתישה והמתעתעת שלו.

ז'ורז' פרק נהג לומר, שלחיות פירושו לחלוף מחלל אחד למשנהו, תוך השתדלות מרבית שלא להיתקל

בדברים. אל תאמינו בבלתי-פתיר, הזהיר אותנו ברגסון; תנופת החיים (élan vital) עזה מן המוות,

תוחלת אֶסְכָטוֹלוֹגִית שאין לה קץ. לקדם בברכה את הרווחה. השמחה מפציעה כהרף עין; העליצות היא

שיגעון הקרוב כל כך להתרחבות הלב; אופטימיות נדיבה הפוסעת בקנה אחד עם תנופת החיים,

סימפטום של עודפות!

לחוש, כדברי ינקלביץ', משול לאהבה: דבר-מה חדש, פלאי, חסר תקדים הנושא ניחוח אביב. הרי ציור

ושירה לוכדים ואוחזים בניחוחו המדויק של הווה זה, לנוכח אורו הבהיר של השחר.