תפילה דרך קוּף המחט

גוף עבודות הרקמה של בתיה שני המוצג בתערוכה זו, אינו מבקש להתכתב עם מלאכת היד המסורתית; שני משתמשת בטקסטיל ובמחט ככלי רישום, ציור ופיסול במרחב. בתהליך היצירה שלה הבד משמש לא רק כמצע, אלא כגוף חי הנושא זיכרון. היצירה נובעת מתוך צורך להטעין את החומר הישן – בדים פרטיים שספגו חיים שלמים – במשמעויות חדשות.

עבודתה של שני מתאפיינת בספונטניות מוחלטת. היא רוקמת באופן אינטואיטיבי ולא על פי מתווה משורטט או תכנון מושכל; התפרים הם מעין "מלמולי תפילה" שחומקים מהשפה המדוברת. במקומות שבהם המילים קצרות מלהכיל את עוצמת הרגש, הרקמה הופכת לכתב סתרים, מעין ג'יבריש חזותי המבטא את הבלתי ניתן להיאמר. זוהי תפילה אישית היוצאת ישירות מתוך הלב אל הבד, שפה פרטית של תָכים הממפים את נפש האמנית בזמן אמת.

פעולת הרקמה של בתיה שני מהדהדת את המקצב הסיזיפי והמדיטטיבי של התפילה, שבו החזרה על המילים והתנועות הופכת לכלי של כוונה וחיבור. כפי שהמתפלל טווה את תחינותיו מילה אחר מילה, כך שני מחדירה את המחט שוב ושוב אל הבד, יוצרת מארג שבו החוט אינו רק חומר, אלא עקבות של זמן, זיכרון ותקווה. הרקמה הופכת לתפילה חרישית ומוחשית, המבקשת לאחות קרעים ולהעניק צורה ומשמעות למה שלעתים נותר מעבר למילים.

עבור שני, הרקמה היא אקט של ריפוי העובר דרך הכאב הפיזי. "אי אפשר לשאת את התואר 'רוקמת' בלי דקירות ויבלות", היא מעידה, ובכך מסיטה את הדיון מהאסתטיקה אל המהות הקיומית של היצירה. המחט היא כלי דואלי: היא פוצעת, חודרת ומחוררת את הבד הנפרם, אך בעת ובעונה אחת היא הכלי המאחה והמנחם. הפעולה החוזרת ונשנית מייצרת מרחב מוגן של מחשבה, שבו הבד "נושם" ומתעורר לחיים במציאות אחרת. היחס בין התפרים המהודקים ללב השטח הפרום מייצר שפה חזותית של מתח, עדות למאבק מתמיד בין התפרקות לתיקון.

הרקמה נתפסת לא אחת ככלי ששימש להגדרת הנשיות ככנועה. ואולם, הוגות פמיניסטיות מדגישות כי לאורך ההיסטוריה, נשים השתמשו בחוט ובמחט דווקא ככלי לביטוי עצמי חתרני, כזה המאפשר "דיבור" במקומות שבהם קולן הושתק. שני ממשיכה מסורת זו של אמנות גבוהה, שבה המדיום הופך לשפה מושגית נוקבת. היא רוקמת לא כדי לייפות, אלא כדי לחקור את גבולות החומר והנפש, ובכך היא מנכסת את המלאכה ה"נשית" ההיסטורית אל שדה האמנות העכשווית.

בסופו של דבר, כאשר העבודות תלויות בחלל עזרת הנשים בבית הכנסת האיטלקי, הן הופכות ממיצב אמנותי לעדות חיה. כפי שהנשים היהודיות האיטלקיות חתמו את שמן בחוט על בדי הקודש, כך מטביעה בתיה שני את חותמה באהבה בינות חוטי השתי והערב. במפגש שבין הזהב המלכותי של בית הכנסת לבין עורן הגס של האצבעות הרוקמות, נוצר רגע של חסד. זוהי אמנות שנוגעת בשורש החשוף של הקיום – מקום שבו המחט היא היד המושטת, והתפר הוא ההבטחה שגם מתוך השברים והפרימה, ניתן תמיד לרקום מחדש נחמה.