זמן קורס, שגרה זולגת: תודעה מחזורית בעידן של שבר

התערוכה 'זמן קורס, שגרה זולגת' מציעה מרחב שבו זמן אינו מתקדם אלא חוזר, מסתובב סביב עצמו ומבצבץ מחדש בכל פעולה יומיומית. תחת רושם אירועי שבעה באוקטובר, כאשר קרקע המציאות נשמטה ויחד עמה התערערו מושגי יסוד של הגנה, בית וביטחון – יוצרים האמנים המשתתפים חוויה חזותית ופיזית של קיום בזמן מקולקל. מקור הרעש ממעמקים בוקע ומהדהד פנימה והחוצה, רצוא ושוב.

בעבודת וידיאו של מירב הימן, 'הכול בסדר', אנו צופים ברגע שגרתי לכאורה, ארוחה משפחתית, רגע המתפרק לכדי כאוס מרהיב הקורא תיגר על מושג הבית כמרחב מוגן, בעוד בני המשפחה מנסים להיאחז במוכר ולהמשיך לתפקד. העבודה מוקרנת במחזוריות על קיר שלם בחלל חצי מוחשך, כך שהצופה נטמע בתוך הסיטואציה. העבודה מהווה מעין מטפורה למציאות החיים הכאוטית שבתוכה יש ניסיון להיאחז ב'נורמלי', לעתים עד כדי גיחוך.

עבודת המיצב של עדי ואן ולסן, 'שעון החול', מבטאת את כישלונה הידוע מראש של ההגנה, את חוסר האונים שמוביל לנקיטת אמצעים נואשים. האמנית יוצרת לעצמה אפוד מגן משקיות קרח שמולאו בחול, אלא שהחול זולג והניילון מתרוקן – דימוי מוחשי לשגרה שחולפת, לזמן שנשפך, ולעולם שבו הפעולה חוזרת על עצמה, אך דבר לא משתנה. העבודה נולדה מתוך חוויה של ביטחון מעורער בקיים ובקיום, כאשר הפעולות היומיומיות מרגישות מחויבות המציאות אך גם חלולות וחסרות תוחלת. היא מבטאת את הצרימה הפנימית בין שגרת היומיום, המתנהלת כביכול כרגיל, לבין תחושת הערעור הקיומי והשבריריות הנפשית שמלווה אותנו.

משה טרקה יוצר 'טוטמים' גדולי ממדים, מסדרת 'חשופים', עשויים גבס לבן שהוא חוצב בו וחושף דמויות וסמלים מפלסטיק שחור שהודפסו במדפסת תלת ממד, ושאותם הטמין בהם מבעוד מועד. פעולת הנבירה והחציבה חושפת זיכרונות מושתקים שעולים על פני השטח בעידן של שבר. הצופה מתחקה אחר פעולות האמן ומשחזר אותן בסובבו את הטוטם והחיפוש אחר הדימויים. עבודה זו מציעה שביב תקווה, שמתוך השבר הגדול, על כל כאביו, אנו יכולים למצוא גם ריפוי ונחמה.

שלוש העבודות יחד מציעות התבוננות נוקבת במושגי יסוד כמו 'הגנה', 'שגרה' ו'זמן'. הן מדברות זו עם זו ברטט פנימי שנע בין תחושת חוסר אונים לבין הבזקי תקווה. המפגש ביניהן בחלל אחד, יוצר הלך רוח קיומי מעורער, אך גם מזמן שיח, כשהצופים יוצאים מהתערוכה כשהם נושאים עמם לא רק רשמים חזותיים אלא גם שאלות על המציאות שבה אנו חיים ועל דרכי ההתמודדות האישיות והקולקטיביות בתוכה.

במצב הקיומי החדש הזמן איבד ממאפייניו הברורים, ובמקומם נולדו תנועה מחזורית, תלות בשבר, וניסיון מתמיד להיאחז ביציבות בלתי אפשרית.