אישה לאחותה: עדנה אוחנה

עשר נשים יושבות במעגל. על רגליה של כל אחת מהן נוצר נול קטן: חלקיו מחוברים לגוף באמצעות ליפוף של חוט לבן סביב הרגליים. כל אישה מחברת את הנול שלה לנול שלצידה, וכך נוצר נול אנושי אחד - מערכת אריגה חיה, המתוחה בין גופים, נשימות ותנועות. הנול אינו אובייקט המונח על הגוף; הוא נוצר מתוך פעולת החיבור אליו. האריגה מתרחשת במרחב שבין הגוף לחומר, במתח השרירים, בקצב הנשימה ובתלות ההדדית שביניהן. אם אחת תחדל, המארג ימשיך להתקיים בזכות האחריות ההדדית שבין

שם העבודה לקוח מתיאור מלאכת המשכן בספר שמות: ״חמש היריעות תהיינה חוברות אשה אל אחותה״. מדרש תנחומא מוסיף לכך תמונה מפתיעה: ״ובצלאל היה מצייר להן הצורות, והנשים הצדקניות היו אורגות בירכיהן״ - נשים שנושאות את הבית בגופן ממש. העבודה קוראת את הפסוקים הללו מחדש: לא רק יריעות מתחברות, אלא נשים; לא רק חומר נארג, אלא זמן, זיכרון וקהילה.

לצד הפעולה הקולקטיבית, הופכת אוחנה את עגלת הספרים, שנועדה במקורה לנשיאת ספרים בספרייה הלאומית, לנול נייד הנושא אריג שטרם נארג. בתוך גומחת העגלה מתקיימת פעולה אינטימית ויחידנית - המשך ישיר למהלך המלווה את עבודתה של אוחנה לאורך שנים, שבו הגוף הבודד שימש כנול יחיד. כאן מתרחב הגוף היחיד אל הגוף החברתי; הקו הרישומי, שליווה פעולות גופניות, הופך למערכת יחסים בין נשים.

בסיום הפעולה מניחות הנשים את האריג המשותף על הכסאות וקמות, מה שנותר הוא לא צרוף של יריעות נפרדות, אלא מבנה אחד עגול – טבעת ארוגה, שבה כל חתיכה מחוברת לזו שלצידה עד שהגבול בין אישה לאישה נמחק. האריג נותר כעדות חומרית לשותפות שאינה נראית עוד, אך ממשיכה להתקיים בחומר: קיר, יריעה, בית.

במציאות חברתית שסועה, העבודה מציעה מודל אחר של בנייה: לא מתוך כוח, אלא מתוך הקשבה, תמיכה, נשיאה הדדית ואחריות משותפת.